כיפור או חיבור – יום כיפור דרך משקפיים משחקולוגיים

גל פליקסברודט

לפני 3 שעות

זמן קריאה 7 דקות

יום כיפור ומשחקים נשמעים, לפחות במבט ראשון, כמו שני עולמות שלא ממש נפגשים.

מצד אחד יש משחק, שמזוהה אצלנו עם שעשוע, צחוק, תנועה, קלילות ואתגר.

מצד שני יש את יום כיפור, שמביא איתו שקט, עצירה, צום, חשבון נפש, סליחה ותיקון.

אבל דווקא מתוך הפער הזה אפשר ללמוד משהו מעניין מאוד.

שמי גל פליקסברודט, משחקולוג חברתי, מנחה סדנאות ODT ומפתח משחקי חיבור וגיבוש קבוצתיים. בעבודה שלי אני מנסה שוב ושוב להבין איך אפשר לקחת רעיון, ערך או צורך חברתי ולהפוך אותו לחוויה משחקית שמאפשרת לאנשים לא רק לדבר על חיבור, אלא ממש לחוות אותו.

וכשאני מסתכל על יום כיפור דרך משקפיים משחקולוגיים, אני מגלה שיש בו כמה עקרונות שיכולים ללמד אותנו הרבה על בניית משחקים חברתיים.

מה יום כיפור יכול ללמד אותנו על משחקים?

אני כמובן לא טוען שיום כיפור הוא משחק.

אבל אחד הדברים שמעניינים במשחקים הוא היכולת שלהם ליצור מסגרת זמנית שבה אנשים מתנהגים קצת אחרת מהרגיל.

למשחק יש התחלה וסוף. יש בו כללים. יש דברים שמותר לעשות ודברים שאסור. לעיתים יש מגבלות, תפקידים, משימות או תנאים שגורמים לנו לצאת לרגע מההרגלים האוטומטיים שלנו.

גם יום כיפור יוצר עבור רבים מאיתנו מסגרת אחרת.

השגרה משתנה. הקצב יורד. יש פחות תנועה, פחות עבודה, פחות רעש, ולעיתים גם פחות מסכים והסחות דעת.

העצירה הזאת גורמת לנו פתאום לשים לב לדברים שבימים רגילים קל לנו לחלוף על פניהם.

אנחנו רבים וממשיכים הלאה.

נפגעים וממשיכים הלאה.

פוגעים וממשיכים הלאה.

יום כיפור מכניס לתוך הרצף הזה עצירה ואומר לנו, במובן מסוים:

לפני שממשיכים, אולי כדאי לבדוק מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה ומה הגיע הזמן להשאיר מאחור.

כשעוצרים את השגרה – מתחילים לראות דברים אחרת

בעולם המשחקים יש עיקרון שאני אוהב במיוחד: מגבלה טובה יכולה דווקא לפתוח אפשרויות חדשות.

אם אגיד לקבוצה לעבור מצד אחד של החדר לצד השני, לא יקרה משהו מאוד מעניין.

אבל אם אגיד להם שאסור לדבר, שאסור לגעת ברצפה או שהם חייבים לעבור יחד כקבוצה אחת, פתאום נוצרת משימה.

ההגבלה מאלצת אותנו לשנות הרגל, לחשוב אחרת, להקשיב לאחרים, או להסתכל על המצב מזווית חדשה.

גם ביום כיפור אנחנו פוגשים שינוי של הרגלים.

וכאשר משהו שאנחנו רגילים לעשות נעצר, אנחנו פתאום יכולים לראות עד כמה הוא משפיע עלינו.

זה עיקרון משחקולוגי משמעותי מאוד: לפעמים כדי ליצור שינוי, לא צריך להוסיף עוד פעולה. צריך דווקא לעצור פעולה אוטומטית ולבנות במקומה מסגרת חדשה.

למה דווקא מגבלות יכולות ליצור חיבור?

יש עוד מאפיין של יום כיפור שמעניין אותי במיוחד.

זהו יום שבו קיימת לגיטימציה חברתית לעצור ולהתייחס לקשרים שלנו עם אנשים אחרים.

להגיד: "פגעתי בך." "אני מצטער." "הייתי רוצה לעשות משהו אחרת."

או אפילו: "אני מרגיש שהתרחקנו."

ביום רגיל משפטים כאלה יכולים להרגיש מביכים או חשופים מדי.

אבל כאשר קיימת מסגרת שמזמינה אותנו לעשות זאת, הפעולה הופכת לקלה יותר.

גם במשחקים זה עובד כך.

לפעמים אדם לא יעמוד סתם כך מול קבוצה וישתף במשהו אישי. אבל אם המשחק יוצר חוק, תור, שאלה או פעולה שמזמינים אותו לעשות זאת, פתאום זה מרגיש לגיטימי יותר.

המשחק יוצר מרחב שמאפשר לנו לפעול באופן שלא תמיד היינו בוחרים בו לבד.

שיחה טובה היא עדיין לא בהכרח משחק

כאן מגיעה הנקודה החשובה.

אם נושיב קבוצה במעגל ונשאל: "מה הייתם רוצים לשנות בקשר ביניכם?"

יכול להיווצר מעגל שיח מצוין. אבל הוא עדיין לא בהכרח משחק.

כדי להפוך את השיחה לחוויה משחקית צריך להוסיף עוד משהו.

שעשוע.

מגבלה.

אתגר.

הפתעה.

משהו שמוציא אותנו מעט מהדרך הרגילה שבה אנחנו משוחחים.

מתוך הרעיון הזה יצרתי משחק שאני קורא לו:

כיפור או חיבור: משחק קבוצתי ליום כיפור

המטרה של המשחק היא להגביר את תחושת החיבור בין המשתתפים.

המשחק מתאים למשפחה, לצוות, לקבוצת חברים או לקבוצה במסגרת חינוכית או חברתית, ואינו דורש ציוד.

החשיבה המשחקולוגית מאחוריו מבוססת על בנייה הדרגתית.

אנחנו לא מתחילים ישר בשאלה אישית או עמוקה.

אנחנו מתחילים במקום קליל ובטוח, מוסיפים בהדרגה שעשוע, עוברים להקשבה עמוקה יותר ובסיום סוגרים בפעולה פשוטה של הכרת תודה.

מתחילים בקלילות: אסוציאציות לכיפור

המשתתפים יושבים במעגל.

המנחה אומר את המילה: כיפור.

כל משתתף אומר בתורו את האסוציאציה הראשונה שעולה לו לראש.

צום. אופניים. בית כנסת. שקט. סליחה. כביש ריק. לבן. משפחה. ילדות. רעב.

אין תשובה נכונה או לא נכונה.

המטרה בשלב הזה אינה להעמיק, אלא להכניס כל משתתף למשחק בדרך פשוטה מאוד.

כל אדם מביא אל המעגל חתיכה קטנה מהעולם שלו, ואותה מילה מקבלת פתאום הרבה מאוד משמעויות שונות.

מבחינה משחקולוגית זהו שלב בעל רמת סיכון נמוכה.

ההוראה פשוטה. כולם יכולים להשתתף. והקבוצה מתחילה להיכנס בהדרגה למרחב המשותף.

מוסיפים שעשוע: משפט עם מילה מפתיעה

לאחר שהקבוצה התחממה, עוברים לשלב הבא.

כל משתתף מתבקש להשלים את המשפט: "משהו בקשר בינינו שאני שמח עליו הוא..."

אבל כאן נכנסת מגבלה משחקית.

המשתתף שדיבר לפניו נותן לו מילה שהוא חייב לשלב בתוך המשפט.

המילה יכולה להיות קשורה לנושא, אבל היא יכולה גם להיות מקרית לחלוטין.

לדוגמה:

מלפפון.

גרב.

מטרייה.

שוקולד.

ים.

ג'ירפה.

עכשיו המשתתף צריך להשלים משפט אמיתי ומשמעותי, אבל למצוא דרך לשלב בתוכו את המילה שקיבל.

למשל: "משהו בקשר בינינו שאני שמח עליו הוא שגם כשהתוכניות שלנו הופכות לסלט מלפפונים, אנחנו עדיין מצליחים לצחוק יחד."

בדיוק כאן מתחיל להיכנס השעשוע השיתופי.

מצד אחד יש תוכן אמיתי. מצד שני יש אלתור, צחוק וסקרנות.

המשתתפים גם מקשיבים טוב יותר, משום שהם רוצים לראות כיצד האדם הבא יצליח לשלב את המילה שקיבל.

וזו נקודה חשובה בחשיבה משחקולוגית:

במקום לבקש מהקבוצה "להקשיב", אפשר לבנות חוק שהופך את ההקשבה לחלק מהמשחק.

"לעצום קל": כשהמשחק עובר מהצחוק להקשבה

אחרי שהקבוצה כבר צחקה, שיתפה והרגישה קצת יותר בנוח, אפשר לעבור לשלב עמוק יותר.

לשלב הזה אני קורא: "לעצום קל" (במקום "צום קל")

כל המשתתפים עוצמים עיניים.

מי שלא מרגיש בנוח לעצום עיניים יכול פשוט להשפיל את המבט.

המשתתפים ממשיכים לפי סדר הישיבה במעגל, והפעם הם עונים על השאלה:

"מה הייתי רוצה לעשות אחרת כדי לשמור על החיבור בינינו?"

אבל גם כאן יש מגבלה.

כל משתתף חייב להתחיל את התשובה שלו מתוך הדבר האחרון שאמר האדם שלפניו.

אפשר להשתמש במילים האחרונות שלו, בביטוי שהוא אמר או ברעיון שעליו דיבר.

לדוגמה:

משתתף אחד אומר: "אני רוצה ללמוד להקשיב יותר לפני שאני ישר נותן תשובה."

המשתתף הבא יכול להתחיל: "לתת תשובה זה משהו שגם אני עושה לפעמים מהר מדי, ומה שאני הייתי רוצה לעשות אחרת הוא..."

כך נוצר רצף שבו כל משפט נשען על המשפט שקדם לו.

אי אפשר להכין מראש את התשובה.

כדי להשתתף חייבים להקשיב.

למה דווקא לעצום את העיניים?

עצימת העיניים משנה את איכות החוויה.

כאשר אנחנו נמצאים בקבוצה, חלק גדול מהקשב שלנו מופנה למה שאנחנו רואים.

מי מסתכל עליי?

מי מחייך?

מי הסיט מבט?

מה חשבו על מה שאמרתי?

כאשר אנחנו עוצמים את העיניים, ערוץ אחד נסגר לרגע. והשמיעה מקבלת יותר מקום.

גם כאן אפשר לראות קשר יפה ליום כיפור.

לפעמים כדי להבחין במשהו, צריך להפחית משהו אחר.

להוריד רעש. להפסיק לרגע להגיב. ולפנות מקום להקשבה.

כך בונים חיבור בהדרגה

חשוב לשים לב שלא התחלנו את המשחק בעצימת עיניים ובשאלה עמוקה.

אם היינו עושים זאת, אצל לא מעט קבוצות זה היה עלול להרגיש מאיים, מביך או מלאכותי.

במקום זאת יצרנו תהליך.

תחילה אסוציאציה פשוטה.

לאחר מכן משפט עם מגבלה משעשעת.

רק לאחר שנוצר קצת צחוק וביטחון עברנו לשלב שדורש יותר הקשבה וחשיפה.

זוהי בדיוק החשיבה המשחקולוגית שעומדת מאחורי המשחק.

המטרה שלנו היא חיבור.

אבל אנחנו לא דורשים מהמשתתפים "להתחבר".

אנחנו בונים תנאים שמגדילים את האפשרות שהחיבור יתרחש.

מסיימים במבט אחד ובמילה אחת: תודה

לאחר שהסבב של "לעצום קל" מסתיים, כולם פוקחים את העיניים.

כעת מגיע משחק סיום קצר.

כל המשתתפים נשארים במעגל.

המטרה של כל אחד היא להצליח להצליב מבט עם כל אחד ואחת מהמשתתפים האחרים, מבלי לפספס אף אחד.

בכל פעם ששני משתתפים מצליבים מבט הם אומרים זה לזה: "תודה."

וממשיכים לחפש את המבט הבא.

אין צורך בסדר קבוע.

אין צורך לדבר מעבר לכך.

נוצר במעגל רצף קטן של מבטים ותודות.

"תודה."

עד שכל אחד הצליח לפגוש במבט את כל שאר חברי הקבוצה.

בעיניי זהו סיום פשוט אבל חזק.

אחרי שדיברנו, הקשבנו וצחקנו, אנחנו מסיימים בפעולה מאוד בסיסית:

לראות את מי שנמצא מולנו ולהכיר בנוכחות שלו.

אפשר להיות רציניים גם כשמשחקים

לפעמים נדמה לנו שאם נושא מסוים הוא עמוק, צריך להעביר אותו ברצינות מלאה.

אבל משחקולוגיה מאפשרת לנו לחשוב אחרת.

שעשוע ומשמעות אינם הפכים.

לפעמים השעשוע דווקא מאפשר לנו להגיע למקומות עמוקים בצורה בטוחה ונגישה יותר.

ב"כיפור או חיבור" יש ארבעה מאפיינים שלקחנו מתוך יום כיפור:

עצירה.

מגבלה.

הקשבה.

אפשרות לתיקון וחיבור מחדש.

ועליהם הוספנו רכיב משחקי של שעשוע.

התוצאה היא לא רק שיחה על חיבור, אלא חוויה משותפת שמאפשרת לקבוצה לתרגל אותו.

חיבור לא דורשים – חיבור מאפשרים

חשוב גם לזכור שסליחה אינה חוק של משחק.

אי אפשר לדרוש מאדם לסלוח.

אי אפשר לחייב אותו לשתף משהו אישי.

אי אפשר לצפות שפגיעה אמיתית תיעלם רק משום שהגיע יום מסוים בלוח השנה.

גם במשחק הזה כל אדם יכול לבחור את רמת השיתוף שמתאימה לו.

המטרה אינה לכפות פיוס.

המטרה היא ליצור הזדמנות.

כי משחק טוב אינו מכריח אותנו להרגיש משהו.

הוא בונה תנאים שמאפשרים למשהו לקרות.

לא חייבים לחכות ליום כיפור

אולי זה הרעיון החשוב ביותר שאני לוקח מיום כיפור.

קשרים בין אנשים לא נשמרים מעצמם.

אנחנו מתחזקים את הבית. את הרכב. את הטלפון. את העסק.

אבל קשרים אנחנו לפעמים משאירים על "אוטומט" ומקווים שהם פשוט ימשיכו לעבוד.

קשר זקוק לתשומת לב. להקשבה. להכרת תודה. ליכולת לעצור. לפעמים גם לבקשת סליחה.

ואולי לא צריך לחכות שנה שלמה כדי לעשות את זה.

אפשר ליצור מדי פעם "מיני כיפור" קטן.

במשפחה, בצוות, בקבוצת חברים, אחרי תקופה עמוסה, אחרי פרויקט, בסוף שנה.

לעצור לכמה דקות, לשחק, להקשיב ולשאול: מה יש בקשר הזה ששווה לנו לשמור עליו?

ו-מה אני יכול לעשות כדי שהחיבור הזה ימשיך?

כי בסופו של דבר חיבור הוא לא מצב קבוע.

הוא פעולה.

אנחנו מתחברים. מתרחקים. מתקרבים. נפגעים. מתקנים. ולפעמים מתחילים מחדש.

מכיפור לחיבור: מה ניקח איתנו הלאה?

יום כיפור מגיע פעם בשנה, אבל הצורך לעצור, להקשיב ולתחזק את הקשרים שלנו נמצא איתנו כל השנה.

לא תמיד צריך שיחה כבדה או אירוע גדול כדי לעשות את זה.

לפעמים מספיק משחק קטן שיוצר סיבה לצחוק יחד, להקשיב קצת אחרת, להסתכל אחד לשני בעיניים ולהיזכר שהקשר בינינו הוא משהו שכדאי להשקיע בו.

וזה אולי אחד הדברים שאני הכי אוהב במשחקולוגיה קבוצתית: אנחנו לא אומרים לאנשים "עכשיו תתחברו". אנחנו יוצרים מסגרת שבה החיבור יכול לקרות.

מוסיפים חוק.

מגבלה.

קצת שעשוע.

פעולה משותפת.

ונותנים לקבוצה לעשות את השאר.

אז בין אם תבחרו לשחק ב"כיפור או חיבור" סביב יום כיפור ובין אם תיקחו אותו לישיבת צוות, למפגש משפחתי או לקבוצת חברים באמצע השנה, אני מזמין אתכם לזכור שלא צריך לחכות שמשהו בקשר יישבר כדי לעצור ולטפל בו.

ואם אתם עוסקים בהנחיית קבוצות, חינוך, ODT או למידה חווייתית, אני מזמין אתכם להמשיך ולטייל בבלוג, שבו תמצאו משחקים, רעיונות וכלים נוספים שיעזרו לכם להפוך מטרות חברתיות לחוויות שאנשים באמת רוצים להשתתף בהן.

כי מבחינתי, כמו תמיד: לשחק בחיבור – זה כל הסיפור.