גשרים של הבנה: לשחק כדי לדבר על המעברים בין הבית למילואים

גל פליקסברודט
16 באוג׳
זמן קריאה 2 דקות

עודכן: 30 באוג׳

שמי גל פליקסברודט, משחקולוג שעובד עם קבוצות מילואימניקים. שוב ושוב אני פוגש את אותו הרגע הטעון: התיק כבר ארוז, מבט אחרון בבית, ובתוך הלב מתערבבות תחושות של שליחות עם אשמה, גאווה עם דאגה. מי שיש לו ילדים משאיר חיבוק חצי סגור, מי שבן זוג מחכה לו משאיר חלון פתוח של געגוע.

דווקא ברגעים האלה, לפני שמתרגלים למדים או אחרי שחוזרים מהם, עולה הצורך לעצור לרגע. להודות בקושי, לשחרר לחץ – ובעיקר להיזכר שאנחנו לא לבד. זה בדיוק מה שאנחנו יוצרים בסדנאות ODT: מרחב שבו המשחקים הם לא סתם פעילות, אלא שפה שמאפשרת להגיד בקול את מה שלפעמים קשה לשים עליו מילים.

משחקים ככלי לשיח רגשי

כשאנחנו פוגשים קבוצה של מילואימניקים, אנחנו לא מתחילים בהרצאה. אנחנו מתחילים לשחק. משחק פשוט, עם דף נייר שהופך לכדור. המשתתפים כותבים עליו את הקשיים שהם חווים – אחר כך מכווצים אותו, ופתאום כל הקבוצה עומדת עם "כדור של חוויות" ביד. כבר ברגע הזה משהו קורה – הקושי מקבל צורה, מוחזק ביד, וכולם רואים שהם לא היחידים שסוחבים אותו.

כשהכדורים מתחילים לעוף באוויר, עם תרגילי קואורדינציה וקריצה של הומור, המתח הפנימי מתחלף בצחוק. אחד מפספס, השני תופס, ושלישי שואל "איך לא תפסתי את זה?" – אבל מאחורי הצחוק מסתתרת אמת פשוטה: גם בבית, גם במילואים, לפעמים אנחנו נופלים. כשאנחנו צוחקים על זה יחד – כבר פחות כבד להחזיק את זה לבד.

סיפורים שמחברים עולמות

אחד המשחקים האהובים עלינו הוא "משחק הסיפור". אנחנו מספרים יחד סיפור מתגלגל על אביר שיוצא לקרב וחוזר הביתה. בכל פעם שהמילה "ו..." נשמעת – כל אחד זורק את הכדור למעלה ועובר מקום. הגוף מגיב אוטומטית, ממש כמו במציאות: מילה, סיטואציה, מבט – והתגובה כבר שם. זה מעורר שיחה על איך גם בבית, מול הילדים או מול בת הזוג, אנחנו לפעמים מגיבים אוטומטית, בלי לעצור לחשוב. המשחק נותן דרך לראות את זה, לחייך על זה – ואז לדבר על זה.

רגעי שחרור ובנייה מחדש

אחרי הצחוק מגיע גם שחרור מלא – "מלחמת כדורי נייר" שממלאת את החדר באנרגיה של שחרור ופורקן. וברגע שאבק הנייר שוקע, אנחנו אוספים שוב את אותם כדורים ומרכיבים מהם "רוג'ום" – מגדל משותף שמסמל את מה שנבנה ביחד.זהו רגע קטן אך עוצמתי: מה שהיה קודם קשיים אישיים ותחושות פנימיות, הופך למגדל קבוצתי שמייצג את היכולת שלנו להחזיק אחד את השני, גם כשהקושי נוכח.

השיחה שמתאפשרת בזכות המשחק

המשחקים האלה הם לא המטרה, אלא המפתח. דרכם נפתח המעגל לשיח: "מה הכי קשה לכם כשאתם חוזרים הביתה? איך הילדים חווים את זה? אילו גשרים אתם רוצים לבנות כדי לעבור את המעבר הזה טוב יותר? "מתוך החוויה הפיזית – הכתיבה, התנועה, הצחוק – נולדת שיחה אמיתית, פתוחה, שמאפשרת למילואימניקים להבין את עצמם קצת יותר, ולשמוע שגם אחרים מרגישים בדיוק את אותו הדבר.

סיכום – לשחק כדי לבנות גשרים

המעבר בין הבית למילואים דומה לפעמים לחוט דק שנקרע. המשחקים, התנועה והצחוק אינם רק "כיף" – הם הדרך שלנו לשזור חוטים חדשים, לבנות גשרים של הבנה בין האדם למשפחה, בין היחיד לקבוצה, בין הצחוק לדמעה.וכשאנחנו עוזרים לאנשים לדבר את מה שקשה להם דרך משחק – אנחנו מגלים שוב ושוב שזה אולי הכלי הכי פשוט, אבל גם הכי עוצמתי.