פעילות ODT על עזרה הדדית והקרבה – כולנו באותו הנהר

גל פליקסברודט
14 בנוב׳
זמן קריאה 4 דקות

יש רגעים קטנים ביום־יום שבהם הערכים הגדולים באמת נחשפים:

כשאנחנו עוצרים לעזור לאדם מבוגר להרים קניות, כשאנחנו מחזיקים דלת לאדם זר, או כשאנחנו נשארים עוד כמה דקות בעבודה כדי לתמוך בעמית שמתקשה לסיים בזמן.

אני גל פליקסברודט, משחקולוג חברתי ומנחה סדנאות ODT ביוניטי ODT.

בעבודתי עם קבוצות – מתלמידים ועד חיילים, ממנהלים ועד הורים – אני פוגש שוב ושוב את שני הכוחות האנושיים שמרכיבים כמעט כל חיבור אמיתי: עזרה הדדית ו־הקרבה.

עזרה הדדית היא לא רק סיוע נקודתי, אלא הבנה שאנחנו זקוקים זה לזה.

הקרבה היא לא רק ויתור, אלא בחירה מודעת לפעול למען האחר גם כשזה דורש ממני מאמץ או אי־נוחות.

שני הערכים הללו הם הדבק שמחזיק קהילה, צוות, משפחה – וגם את עצמנו.

במאמר הזה נעמיק להבין מה עומד מאחורי הבחירה האנושית לעזור ולהקריב, איך זה מתרחש בחיי היומיום, ואיך פעילות ODT אחת – “נהר הלבה” – יכולה להמחיש את זה בגוף ובנפש.

רעיון לפעילות ODT: נהר הלבה – כולנו על אותו גשר

במשחק "נהר הלבה", הקבוצה מתמודדת עם משימה קבוצתית: לחצות נהר דמיוני באמצעות משטחים בלבד.

אין דריכה על הקרקע, וכל חברי הקבוצה חייבים להגיע יחד לצד השני.

לפני תחילת המשחק כל משתתף בוחר לעצמו הגבלה אחת מתוך ארבע:

ידיים קשורות מאחורי הגב
רגל אחת קשורה לרגל של אדם אחר
עיניים מכוסות
שתי הרגליים אינן נוגעות בקרקע

כדי לאזן את המשחק חייבים לפחות שני משתתפים מכל סוג הגבלה.

לאורך הדרך המנחה “שורף” משטחים, מצמצם את האפשרויות וגורם לקבוצה להסתמך זה על זה.

כל בחירה אישית יוצרת השלכה קבוצתית, וכל אתגר נפתר רק דרך שיתוף פעולה, סבלנות ועזרה הדדית אמיתית.

עזרה הדדית – החמצן של מערכות יחסים

עזרה הדדית היא לא רק פעולה מוסרית – היא צורך ביולוגי.

כשאנחנו עוזרים, הגוף שלנו מפריש אוקסיטוצין ודופמין – הורמונים שמחברים אותנו רגשית וגורמים לנו תחושת שייכות.

כלומר, כשאני עוזר למישהו אחר – אני בעצם מזין גם את עצמי.

אבל עזרה הדדית דורשת מאיתנו משהו עמוק יותר: להיות נוכחים.

לשים לב מתי מישהו סביבנו מתקשה, לזהות את הצורך, ולהתמסר לפעולה – גם בלי שמבקשים מאיתנו.

במשחק, זה מתבטא באופן מוחשי: עיוור זקוק למי שידריך אותו, מי שידיו קשורות תלוי בזה שלידו.

ובדיוק כמו בחיים – כשאנחנו מזהים את הצורך של מישהו אחר ופועלים למענו, נוצרת מערכת נשימה משותפת של “תן וקח” אנושי.

הקרבה – בחירה מודעת לוותר כדי להתקרב

הקרבה אמיתית נולדת ברגע שבו אני מוכן לשים את הצורך האישי בצד כדי להיטיב עם מישהו אחר.

זה לא בהכרח ויתור גדול – לפעמים זו פשוט בחירה קטנה:לתת למישהו אחר לדבר קודם, להאט את הקצב, לוותר על שליטה.

במשחק, ההקרבה הופכת מוחשית: משתתפים נאלצים לוותר על ביטחון אישי, על קצב, על נוחות. הם נדרשים לסמוך – וזו הקרבה בפני עצמה.

כשאדם עוזר לאחר לעבור את הנהר לפניו, הוא חווה חיבור שלא נוצר מדיבורים – אלא ממעשה פשוט של נתינה.

מה גורם לנו לבחור להקריב או לעזור?

זו אחת השאלות המרתקות שעולות כמעט בכל סדנה:

מה בעצם גורם לאדם לבחור לעזור?

האם זו חמלה? אחריות? רצון להיות חלק ממשהו גדול יותר?

האדם שוקל כל הזמן “חשבון פנימי”:

מה המחיר שלי? מה אקבל מזה? האם יש סיכוי שינצלו אותי?

לפעמים אנחנו עוזרים כי קל לנו, ולפעמים דווקא כשזה קשה – כי זה מחזק את תחושת המשמעות.

מה משפיע על הבחירה הזו? שלושה גורמים מרכזיים:

זהות אישית וערכית – אדם שמזהה את עצמו כחברתי, כאכפתי או כמנהיג – ייטה לעזור יותר.
חוויות עבר – מי שחווה בעבר עזרה אמיתית, ייטה לשחזר את החוויה ולתת לאחרים.
הסביבה – נוכחות של קבוצה תומכת משנה הכול. כשאנחנו רואים אחרים עוזרים, גם בנו מתעורר הרצון להשתתף.

וזה היופי בפעילות קבוצתית: הסביבה עצמה היא כוח מניע.בתוך משחק ODT נוצרת תרבות רגעית – "כולנו באותו הנהר" – שמדרבנת אותנו לבחור נכון, לוותר קצת, ולחזק את תחושת האחריות ההדדית.

ניתוח משחקולוגי – החיים דרך נהר הלבה

הנהר מייצג את המעברים, האתגרים והחיים עצמם – סביבה משתנה שבה קשה לשמור על יציבות לבד.
המדרכים הם המשאבים – זמן, תקשורת, אמון, גמישות. כשהם מתמעטים, רק שיתוף פעולה שומר על האיזון.
ההגבלות הן הסמלים למגבלות האנושיות שלנו – פחד, חוסר ביטחון, עייפות, הצורך בשליטה.
היעד הוא הצלחה משותפת – היכולת לעבור את המסע בלי להשאיר אף אחד מאחור.