גיבוש זה לא חיבור: ההבחנה שחשוב להכיר
- גל פליקסברודט
- 6 במרץ
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 7 במרץ
לא מעט אנשים פונים אליי לאורך השנים ומבקשים “פעילות גיבוש”.
שמי גל פליקסברודט, כמשחקולוג ומנחה תהליכים קבוצתיים ב־יוניטי ODT, אני שומע את הביטוי הזה שוב ושוב: גיבוש לצוות, גיבוש לכיתה, גיבוש למחלקה, גיבוש לעובדים, גיבוש לקבוצה חדשה. לרוב, המילה הזו נזרקת לחלל האוויר כאילו ברור לכולם בדיוק למה הכוונה.
אבל דווקא מהמקום המקצועי שלי, שמבקש לבנות משחקים ופעילויות שמחוללים חיבור אמיתי בין אנשים, אני למד עם השנים שלא תמיד ברור למה באמת מתכוונים כשאומרים “גיבוש”. לפעמים מבקשים פחות חיכוכים. לפעמים רוצים יותר שייכות. לפעמים חסרה היכרות, ולפעמים יש צורך עמוק יותר — שאנשים לא רק יהיו יחד, אלא גם באמת יפגשו זה את זה.
וזו בדיוק הנקודה שמעניינת אותי במאמר הזה.
אני רוצה לעצור כאן על שתי מילים שנשמעות דומות, אבל מסמנות תנועות שונות מאוד: גיבוש ו־חיבור. נבחן מה אנשים באמת מבקשים כשהם אומרים שהם רוצים גיבוש, למה גיבוש הוא לא פעולה אלא תוצאה, מה ההבדל בינו לבין חיבור אנושי, ולמה ההבחנה הזו כל כך חשובה לכל מנחה, איש חינוך או מוביל קבוצה שרוצה לבנות חוויה מדויקת ולא רק “אווירה טובה”.
כי בעיניי, ברגע שמדייקים את השפה — מתחילים לדייק גם את ההנחיה.
וכשמדייקים את ההנחיה, אפשר להתחיל לבנות חוויות שלא רק נראות טוב מבחוץ, אלא באמת יוצרות תנועה בין בני אדם.
מה אנשים באמת מבקשים כשהם אומרים “אנחנו רוצים גיבוש”?
ברוב המקרים, כשאדם מבקש גיבוש, הוא לא מתכוון למושג אחד חד וברור.
הוא מתכוון לאוסף של תקוות.
הוא רוצה שאנשים ירגישו יותר יחד.הוא מקווה לפחות חיכוכים.
הוא רוצה שיהיה נעים יותר לעבוד זה עם זה.
הוא רוצה יותר שיתוף פעולה, יותר היכרות, יותר תחושת שייכות.
הוא רוצה שהאווירה תהיה פחות קרה, פחות חשדנית, פחות מפורקת.
כלומר, גיבוש הוא לעיתים לא תיאור מדויק של דבר אחד, אלא שם כללי למצב רצוי שבו הקבוצה מרגישה ומתנהלת טוב יותר.
וזה בדיוק מה שהופך את המילה הזו לכל כך נוחה — וגם מעט מסוכנת.נוחה, כי כולם מבינים בערך למה הכוונה.
מסוכנת, כי “בערך” לא מספיק כשצריך לתכנן תהליך.
כי אם לקוח אומר לי: “אני רוצה גיבוש”, השאלה המקצועית שלי היא לא רק איזו פעילות תהיה מהנה, אלא מה חסר כרגע בקבוצה, שהפעילות אמורה לשרת.
האם חסרה היכרות?
האם חסר אמון?
האם יש קושי בשיתוף פעולה?
האם הקבוצה מנומסת אבל מרוחקת?
האם יש תתי־קבוצות?האם יש שחיקה?
האם חסרה תחושת שייכות?האם אנשים פועלים יחד, אבל לא באמת פוגשים זה את זה?
ברגע הזה מתחיל המעבר ממילה כללית לחשיבה מקצועית מדויקת.
גיבוש הוא לא פעולה. הוא תוצאה
זו אחת ההבחנות החשובות ביותר בעיניי:
גיבוש הוא לא משהו שאפשר “לעשות” ישירות. גיבוש הוא תוצאה.
אי אפשר להנחות קבוצה ולומר:
“ועכשיו — תתגבשו”.
באותה מידה אי אפשר לומר:
“ועכשיו — תרגישו שייכים”
או“
ועכשיו — תסמכו זה על זה”.
אלו לא פעולות.
אלו מצבים פנימיים וקבוצתיים שנבנים דרך רצף של חוויות, מפגשים, אינטראקציות ופרשנויות.
מה כן אפשר לעשות?
אפשר לבנות תנאים.
אפשר להזמין אנשים לפעול יחד.
אפשר ליצור תלות הדדית.
אפשר לבנות משימה שלא מצליחה בלי הקשבה.
אפשר לייצר חוויה שבה כל אחד נחוץ.
אפשר לאפשר רגע של צחוק משותף.
אפשר לייצר הצלחה קטנה משותפת.
אפשר ליצור מרחב בטוח שבו מותר לטעות.
אפשר לעודד מפגש שלא עובר רק דרך תפקיד או היררכיה.
אפשר לאפשר רגעים של אנושיות.
ומתוך כל אלה, לפעמים, נוצר משהו.
המשהו הזה הוא לא רק המשחק.
הוא גם לא רק ההנאה.
הוא התנועה שנוצרת בין האנשים.
ואחרי רצף של חוויות כאלה, אפשר לפעמים לומר שהקבוצה עברה תהליך של גיבוש.
אז מהו בעצם גיבוש?
אפשר לחשוב על גיבוש כעל מצב שבו קבוצה מתחילה להרגיש ולהתנהג יותר כקבוצה.
פחות אוסף של יחידים שנמצאים באותו מקום,
ויותר מרחב אנושי שיש בו תחושת יחד.
במצב כזה יש בדרך כלל יותר שייכות, יותר היכרות, יותר נכונות לשתף פעולה, יותר אמון בסיסי, יותר תחושת “אנחנו”.
לא כי כולם זהים, ולא כי אין קונפליקטים, אלא כי נוצר בסיס משותף שמאפשר להיות יחד גם בתוך השונות.
במובן הזה, גיבוש הוא מושג חברתי־קבוצתי.הוא מתאר את איכות הקשרים בתוך המארג הקבוצתי.הוא קשור ליכולת של הקבוצה להחזיק את עצמה, לנוע יחד, וליצור תחושה שנעים, בטוח ואפשרי להיות חלק ממנה.
אבל כאן חשוב לעצור: גיבוש אינו בהכרח אינטימיות.
הוא גם לא בהכרח עומק רגשי עמוק בין כל חברי הקבוצה.
קבוצה יכולה להיות מגובשת מאוד מבחינה תפקודית — לעבוד היטב, לתקשר טוב, לבצע משימות יחד — ועדיין שחלק מהקשרים בתוכה יהיו שטחיים יחסית.
ומנגד, יכולים להיות בתוך קבוצה רגעים של חיבור אנושי עמוק, גם אם הקבוצה כולה עדיין לא באמת מגובשת.
וכאן נכנסת ההבחנה החשובה.
חיבור הוא משהו אחר
אם גיבוש מתייחס למצב קבוצתי רחב,
אז חיבור מתייחס לתנועה האנושית עצמה.
חיבור הוא הרגע שבו משהו בין בני אדם נפתח.
רגע שבו יש מפגש.רגע שבו יש הכרה.
רגע שבו אני לא רק נמצא לידך — אלא באמת פוגש אותך.
חיבור יכול להופיע במבט.בהקשבה אמיתית.בצחוק משותף.במאמץ משותף.ברגע של פגיעוּת.
במשימה שדורשת ממני להתחשב בך.
בהצלחה קטנה ששנינו בנינו יחד.
בתחושה שראו אותי.
בתחושה שאני לא לבד כאן.
וחשוב לומר: חיבור לא חייב להיות דרמטי.
לפעמים הוא עדין מאוד.
כמעט שקט.
אבל הוא מורגש.
זו בדיוק הנקודה: חיבור הוא לא סיסמה קבוצתית. הוא חוויה אנושית.
אפשר לחוש חיבור בין שני אנשים.
אפשר לחוש חיבור בתוך קבוצה גדולה.
אפשר לחוש חיבור רגעי, ואפשר חיבור מתמשך.
לפעמים הוא אפילו קורה בלי שאף אחד קורא לו בשם.
חיבור אנושי לעומת גיבוש חברתי
כדי לדייק עוד יותר, אני אוהב לחשוב על זה כך: חיבור אנושי עוסק באיכות המפגש בין אנשים.
הוא שואל:
האם יש נוכחות?
האם יש הקשבה?
האם יש מקום?
האם נוצר קשר?
האם מישהו הרגיש נראה?
האם מישהו הרגיש חשוב לאחרים?
לעומת זאת, גיבוש חברתי עוסק באיכות המארג הקבוצתי.
הוא שואל:
האם הקבוצה מרגישה יותר יחד?
האם יש תחושת שייכות?
האם יש לכידות?
האם נוצר בסיס של אמון ושיתוף פעולה?
האם אנשים חווים את עצמם כקבוצה ולא רק כפרטים שנמצאים באותו חלל?
ההבדל הזה משמעותי מאוד בעבודה שלנו כמנחים.
כי אם אנחנו עובדים רק עם המושג גיבוש, אנחנו עלולים להישאר ברמת ה“אווירה”.
אנחנו עלולים לרדוף אחרי תחושה כללית טובה, בלי להבין אילו תנועות אנושיות באמת נדרשות כדי שהיא תיווצר.
אבל אם אנחנו עובדים דרך מושג החיבור, השאלות נעשות מדויקות הרבה יותר:
איזה סוג של מפגש אני רוצה לאפשר כאן?
מה במשחק יגרום למשתתפים להזדקק זה לזה?
איפה תהיה הקשבה?
איפה תהיה תלות הדדית?
איפה תהיה הכרה?
איפה יקרה רגע אנושי אמיתי — ולא רק פעילות משותפת?
וכשחיבור נבנה נכון, גיבוש יכול להגיע בעקבותיו.
אפשר להיות מגובשים בלי להיות מחוברים?
לפעמים כן.
יש קבוצות שמתפקדות היטב יחד.
הן יודעות לעבוד, לחלק תפקידים, לעמוד במשימות, ואפילו להצליח.
מבחוץ הן נראות מגובשות.
אבל בפנים יש ריחוק.
יש זהירות.
יש יחסים שמבוססים בעיקר על תפקיד ועל צורך תפקודי.
במקרה כזה יש אולי לכידות מסוימת,
אבל החיבור האנושי חלקי.
ומנגד, אפשר גם לחוות חיבור בלי גיבוש מלא.
למשל בקבוצה חדשה, שבה עדיין אין מבנה יציב,
אבל כבר יש רגעים יפים של מפגש, צחוק, אנושיות והקשבה.
החיבור כבר נמצא שם,אבל הדרך לגיבוש עוד לא הושלמה.
לכן לא נכון להשתמש בשתי המילים כאילו הן אותו דבר.
חיבור וגיבוש קשורים זה בזה, אבל הם לא חופפים.
חיבור הוא חומר הגלם האנושי.
גיבוש הוא אחת התוצאות האפשריות של ההצטברות שלו בתוך קבוצה.
למה ההבחנה הזו חשובה למנחה?
כי מנחה לא עובד עם סיסמאות.
מנחה עובד עם מציאות אנושית.
וכשמישהו מבקש “גיבוש”, אי אפשר להסתפק בלבחור כמה משחקים נחמדים ולצאת לדרך.צריך להבין מה אמור לקרות מתחת למילה הזו.
אם לא נעשה את המעבר הזה, נישאר ברמת המוצר.
נארגן פעילות.
נפעיל משימות.
נייצר עניין.
אולי אפילו אנרגיה גבוהה.
אבל לא בהכרח ניגע במה שבאמת נדרש לקבוצה.
לעומת זאת, כשעוצרים לפרק את בקשת הגיבוש לשפה של חיבור, משהו מתחדד:
במקום לשאול:
“איזה משחק גיבוש אני צריך?”
אפשר לשאול:
“איזו חוויה תאפשר לאנשים האלה לפגוש זה את זה אחרת?”
במקום:
“איזו פעילות תאחד אותם?”
אפשר לשאול:
“איזה מנגנון יגרום להם להזדקק זה לזה?”
ובמקום:
“איך לגרום להם ליהנות ביחד?”
אפשר לשאול:
“איזה סוג של הנאה יוצר קרבה, ולא רק בידור משותף?”
זה כבר עולם אחר.
זה מעבר מהפקה להנחיה.
מפעילות לתהליך.
מיום גיבוש לחשיבה משחקולוגית.
גיבוש לא נבנה מהכרזה. הוא נבנה מחוויה
הרבה פעמים מחפשים גיבוש דרך אירוע חד־פעמי.
וזה מובן.
אירוע כזה בהחלט יכול לפתוח משהו, להניע משהו, לרכך משהו.
אבל גיבוש עמוק לא נבנה רק מזה שהיה יום אחד כיף.
הוא נבנה מהאופן שבו הקבוצה חווה את עצמה שוב ושוב.
האם היא חווה את עצמה כקבוצה שבה יש מקום לכולם?
האם היא חווה הצלחות משותפות?
האם יש בה הקשבה?
האם יש בה ביטחון?
האם יש בה אפשרות להביא את עצמך?
האם החוויה המשותפת נשארת רק ברמת הצחוק,
או שהיא גם מייצרת תנועה ביחסים?
זו בדיוק הסיבה שאני מעדיף לחשוב קודם כול דרך המושג חיבור.
כי חיבור מכוון אותי למה שקורה בין האנשים כאן ועכשיו.
הוא מחייב אותי לשאול מהו המפגש שאני בונה.
והוא מזכיר לי שהמטרה אינה רק לייצר פעילות,
אלא לאפשר תנועה אנושית.
אם התנועה הזו חוזרת מספיק פעמים, בצורות שונות, במינונים נכונים, בתוך מרחב בטוח —אז לאט־לאט הקבוצה עשויה להפוך למגובשת יותר.
אז מה אנחנו באמת מפתחים?
לא “גיבוש” במובן הסיסמתי.
אלא תנאים שמאפשרים אותו.
אנחנו מפתחים:
הזדמנויות להיכרות אמיתית
תלות הדדית בריאה
רגעי שיתוף פעולה
הצלחות משותפות
הקשבה
תחושת ערך ושייכות
אפשרות להיראות
וחוויות שמחלישות מחיצות ומחזקות אנושיות
כל אלה אינם הגיבוש עצמו.
הם החומרים שמהם הוא עשוי להיבנות.
וזו אולי אחת ההבנות החשובות ביותר למנחה:
אל תרדוף אחרי המילה. בנה את החוויה שממנה היא יכולה לצמוח.
סיכום: מהמושג הרחב אל התנועה המדויקת
גיבוש הוא מונח נפוץ, שימושי ומוכר.
הוא מתאר מצב רצוי שבו קבוצה מרגישה ופועלת יותר כקבוצה.
אבל גיבוש אינו כפתור שלוחצים עליו.
הוא אינו פעולה ישירה, ואינו מטרה שאפשר לבצע בכוח.
הוא תוצאה אפשרית של רצף חוויות משותפות שנבנו נכון.
חיבור, לעומת זאת, הוא התנועה האנושית עצמה.
הוא המפגש.
הוא הרגע שבו בני אדם באמת פוגשים זה את זה.
הוא יכול להתרחש במבט, במשימה, בצחוק, בהקשבה, בשיתוף ובמאמץ משותף.
חיבור אנושי אינו זהה לגיבוש חברתי.
אבל פעמים רבות הוא אחד הנתיבים המרכזיים שמוליכים אליו.
ולכן, כשמבקשים מאיתנו גיבוש, כדאי שנשמע את הבקשה — אבל נחשוב עמוק יותר.
לא רק:
איך נגבש אותם?
אלא:
איזו חוויה תאפשר להם להתחבר?
כי במקום שבו נבנה חיבור אנושי אמיתי,
יש סיכוי טוב שגם הגיבוש יתחיל להופיע.
בסופו של דבר, בעבודה עם קבוצות, לא תמיד נכון לרדוף אחרי המושג הגדול והעמום. לפעמים הרבה יותר נכון להתחיל מהדבר הקטן, האנושי והמדויק יותר — מהרגעים שבהם אנשים באמת פוגשים זה את זה.
זה נכון בצוותים, בכיתות, בקבוצות נוער, במשפחות ובארגונים. בכל מקום שבו יש בני אדם, יש ערך עצום ליצירת תנאים שמאפשרים היכרות, הקשבה, תלות הדדית, שייכות ואנושיות. וכשהתנאים האלה נבנים נכון, הגיבוש כבר לא צריך להיות סיסמה. הוא מתחיל להופיע כתוצאה.
אם אהבת את כיוון החשיבה הזה, אני מזמין אותך להמשיך לקרוא בבלוג של יוניטי ODT עוד מאמרים על משחקולוגיה קבוצתית, משחקי חיבור, והדרך לבנות חוויות קבוצתיות שלא רק מפעילות אנשים — אלא באמת מקרבות ביניהם.
גל פליקסברודט
מנחה ODT לסדנאות גיבוש ומשחקולוג לתהליכים חברתיים משנת 2010.
מעוניינים להזמין מאיתנו פעילות/סדנא?
תגובות